THE BLOG

רומא היא אחת הערים האהובות עלי. ביקרתי בה פעמים רבות, ובכל פעם היא חושפת בפני רובד אחר, עמוק ומפתיע. הפעם, בנסיעה קצרה וממוקדת, בחרנו להשאיר את אתרי החובה מאחור ולחצות את נהר הטיבר לכיוון הגדה המערבית. הלב של הביקור הנוכחי היה ה- chiostro del bramant e -פינה ארכיטקטונית מתקופת הרנסנס שהפכה לחלל תצוגה מרהיב. המיקום עצמו הוא יצירת אמנות: מנזר עתיק עם חצר פנימית שמשרה שקט מיידי מהמולת הרחוב, ברגע שנכנסים אליו. החללים השונים מעוצבים בצבעים מרהיבים ובוהקים עד שאתה מרגיש שהחלל ע

כבר 33 שנים שאני נשואה לטייס. ב-12 השנים האחרונות הוא חורש את השמיים כטייס אזרחי, וכולם בטוחים שאני חיה על מזוודות בין לאונג' אחד למשנהו. האמת? אני המקרה הקלאסי של "אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים". השמיים הם המשרד שלו, אבל הבית הוא המעגן שלי. הפעם, משהו השתנה. המלחמה, האזעקות, השגרה שנשחקה גרמו לי להבין שאני זקוקה ל חילוץ עצמי . הרגשתי דחף עמוק לקחת נשימה, לשנות אווירה ולצאת ל מילוי מצברים  אמיתי.  ככה מצאתי את עצמי על טיסת חילוץ מהארץ לבודפשט. בעוד שבעלי עושה את מה שה

יש איזו תפיסה שגויה שבגיל 50 החיים נרגעים. אבל האמת? הרעש רק מחליף תדר. הילדים גדולים אבל עדיין צריכים אותנו, הקריירה בשיאה או בסופה, ההורים מתבגרים, והראש... הראש תמיד עובד שעות נוספות. בתוך כל המרתון הזה, גיליתי שהמותרות הכי גדולות שלי אלו רגעים קטנים של התנתקות מבוקרת. מצאתי את עצמי היום ב"בייקרי תל יצחק", מקום שמרגיש כמו פינה קטנה של שפיות בלב השרון. 🌿 האסתטיקה של השקט כשנכנסים פנימה, הקצב משתנה מיד. זה השילוב המדויק בין אדריכלות המבנה המרשימה, עם קירות הזכוכית והאבן, לב

ירושלים בלילה היא לא עוד עיר. היא תדר. בסוף השבוע האחרון יצאתי לחפש את השקט בתוך הרעש, ומצאתי אותו דווקא בחיבור שבין שוק מחנה יהודה הגועש לבין הבמה המהפנטת של שתי נשים של פעם בחיים. שוק מחנה יהודה: סימפוניה של טעמים. כשהערב יורד, השוק משנה את פניו. הדוכנים העמוסים בזיתים מבריקים בכל גווני הירוק והשחור הופכים לרקע של חיי לילה תוססים. הריח של התבלינים מתערבב במוזיקה, אבל העצירה האמיתית הייתה מול צלחת של קנאפה חמה – שילוב של קרנצ'יות זהובה, גבינה נמסה ופיסטוקים שמוסיפים את הטאץ'

לפעמיים כל מה שצריך זה סוף שבוע קצר ביעד מרוחק. ואם הנוף הוא של הרי האלפיים האיטלקיים המושלגים? אני לגמרי בעניין. יש משהו בשילוב שבין פסגות מושלגות למים חמימים שגורם לכל המחשבות פשוט להשתתק. בסוף השבוע האחרון מצאתי את עצמי במקום שבו הזמן לא רק עוצר מלכת – הוא פשוט מאבד משמעות. מלון Lefay בדולומיטים האיטלקיים הוא לא רק "מלון ספא", הוא חוויה של היטהרות. כשהטבע פוגש עיצוב עילי כבר בכניסה, הארכיטקטורה מהפנטת. זכוכית כהה, עץ טבעי וקווים נקיים שמשתלבים בתוך הנוף הדרמטי של הדולומיטי

לפעמים, לא צריך להחתים דרכון כדי להרגיש שהשארנו את העולם מאחור. אחרי המסע ביוון, מצאתי את עצמי חוזרת אל הפינות המוכרות והאהובות של הצפון שלנו, וגילוי מחדש של נחל שניר הזכיר לי שסודות יפים נמצאים ממש מתחת לאף. כשהטבע מתמלא מחדש. מזג האוויר היה פשוט מושלם – מאותם ימים שבהם השמש מלטפת אבל האוויר נשאר קריר וצלול. הנחל היה מלא ועוצמתי, זרימת המים בין הסלעים יצרה מוזיקה שאי אפשר להלחין בשום אולפן. יש משהו במראה של נחלים מלאים שנותן תחושה של שפע והתחדשות, בדיוק מה שאנחנו צריכים כשאנ

מעבר לדלת: לגלות את הקסם החבוי של צפון יוון יש גיל שבו המרוץ נעצר, והסקרנות האמיתית מתחילה. בגיל 50, הדלת לא נסגרת – היא פשוט נפתחת לכיוונים חדשים, שקטים יותר, עמוקים יותר. כשיצאתי למסע הזה בצפון יוון, לא חיפשתי את יוון של מסיבות החוף או שלטי הניאון. חיפשתי את השבילים המרוצפים באבן עתיקה, את ריח האורנים שמתערבב באוויר ההרים הקריר, ואת הרגע הזה שבו הלב פשוט מתרחב. הנוף שמעבר למילים התחלנו בנסיעה אל עבר ההרים. הנוף של צפון יוון הוא לא משהו שאפשר לתפוס עד הסוף בעדשת המצלמה. בין